חמשת מיני דגן אלו אם לשן במי פירות בלבד כו׳ שאין מי פירות מחמיצין אלא מסריחין כו׳.
בשו״ת נוב״י מהד״ק סימן כ״ב כתב וז״ל והנה בדף נ״ז דמרבה מנחת נסכים לחימוץ ופריך מנחת נסכים מי פירות הם ואין מחמיצין ומשני אומר הי׳ ריה״ג מ״נ מגבלה במים וכשירה ואי ס״ד דמי פירות ומים לא הוי רק נוקשה א״כ איך ס״ד דנוקשה הוי רק דרבנן א״כ הק״ל אפילו אם מגבלן במים מי פירות נינהו ומים והוי נוקשה שאינו מן התורה כו׳ הא ודאי חדא מתרתי או כו׳.
ולדעתי נ״ל לפרש דכיון דכשירה אם מגבלה במים אין זה כמחמץ פסולה ולכן קודם שנבללה בשמן וגיבלה במים ואז החמיצה קודם והוי חמץ גמור. אבל דא אינו. דא״כ לר״ח דאמר פ״ק דמנחות דאין מנחה קדושה בלא שמן אמאי צריך לריה״ג למעט מנחת נסכים מחימוץ כיון דעדיין לא נתקדשה כ״ז שלא נתן עלי׳ שמן וכמו דפריך על לחם הפנים למ״ד מדת יבש לא נתקדשה ואף אם דעתו ליתן שמן פליג וסבר דאינו קדוש כדמוכח כולה שמועה תמן דבהא פליגי וע״כ דלאחר שנתן שמן וכבר נתקדשה בכלי ממעט קרא ואפ״ה הוי חמץ גמור וע״כ דמי פירות עם מים הוי חמץ דבר תורה או דהוי חמץ גמור או דהוי נוקשה מן התורה.
שם ואמנם בבואי כאן פראג כו׳ אבל מנחת נסכים דשמנו מרובה סובר ר״ת דלא שייך בו צריד שלא יכנס בו שמן כו׳ ע״ש. והנה במנחות דף ח׳ אמר מנחה לחה היא כו׳ אלא ליבש שבה. ופרש״י מנחה בלולה א״א בלא קרטין סולת יבש שלא יגיע בהן שמן ואפ״ה מקדשין במזרקין כו׳ ורש״י פירש תמן שניהם מלאים סולת ובמנחת נסכים קא משתעי דטעונה שמן כו׳ הרי דמנחת נסכים נמי איכא בהו יבש שלא הגיע בהן שמן אולם בחומש ברש״י פירש דהיו מנחות נדבה יעו״ש וא״ש ודו״ק. ויעוין בתוספות שנדפסו בש״ס חדש ווילנא.
ראיתי בשו״ת כת״י לאחד מחכמי הדור שתמה על דברי הח״י שתמה בסי׳ תס״ב על חמץ בשמרין שלא מקרי מי פירות ולא ראה דברי התוספות פסחים דף כ״ח שפירשו נתחמץ מחמת דבר אחר ע״י שמרי יין יבשים, ול״ד לעיסה שנילושה ביין ובמחכ״ת לא כוון יפה, דכונת התו׳ היא משום דעיסה שנילושה במים ונתגבלה הלא אם שהתה מתחמצת כדאמר פרק אלו עוברין ואם שהתה זמן מרובה אז נתערבו סדקין זב״ז וכח החמוץ בה בעצמה לכן אם מחמצין ע״י שמרים יבשים אז כח החמוץ שלה גובר והולך, אבל אם נילושה ג״כ ביין כיון שהגיבול שלה היה ע״י יין הוי נוקשה וזה שכיונו התוס׳ ולכן במנחות דפליגי אם מחמצין בתפוחים מביא משנה דתפוח שרסקו ונתנו לתוך העיסה דתפוח מחמיץ משום דאם אינו אלא מעורר את החמוץ שלה בעצמה לא מהתפוח של תרומה למה אסורה לזרים אע״כ דגוף התפוח מחמיץ. וזה פשוט אלא שראיתי בביאורי הרא״ם לסמ״ג שלא פירש כן.

תבשיל שנתבשל ונמצאו בו שעורים או חטים אם נתבקעו הרי כל התבשיל אסור שהרי נתערב בו החמץ ואם לא נתבקעו מוציאין אותן ושורפן ואוכלין שאר התבשיל כו׳.
הנה בהלכות כתוב הטעם מפני שאיסור משהו מדבריהם לא אסרינן לההוא בישולא אא״כ נתבקעו כשמואל ואע״ג דהספק הוא אם החטים חמוצין ושרי לאוכלן או לא מ״מ כיון דלענין התבשיל עצמו לא הוי רק ספיקא דדבריהם מקילין בהתבשיל ומותר לאכלו.
אמנם רבנן בתוספות פליגי עליה דבפרק גיד הנשה דף צ״ז תד״ה אמר רבא וכשהיו מוצאין חטה בתרנגולת רותחת בפסח כו׳ ואור״ת אע״ג דתנן באהלות בעופות ובדגים כדי שתפול לאור כו׳ דחשיב כמעוכל הא פליג ר״י בן בתירא ואמר בעופות ובדגים מעת לעת ובשל תורה הלך אחר המחמיר הרי לאכול התרנגולת דאיסורו במשהו הוי רק מדבריהם מ״מ אמרו דהוי של תורה הואיל והספק הוא על החיטה עצמה אם מותרת באכילה ובה אזלינן להחמיר תו גם בהתבשיל מחמרינן נמי דהוא אסור כיון דלענין אכילת החיטה מחזקינן דלא הוי כמעוכל תו גם לענין התבשיל חשבינן דלא הוי כמעוכל.
ולכאורה דבר זה היכא דנפל ספק אחד בדאורייתא ודרבנן וצריך להחמיר במאי דהוי דבר תורה אם מחמירין גם בדרבנן היא פלוגתא דרבוותא רבינו הרי״ף עם הר״ת. וד״ז אינו תלוי במחלוקת הקדמונים שהובא בהרב המגיד הלכות עירובין פ״ו דאם עירב בתרומה ספק טמאה דאינו עירוב כדאמרו פרק בכל מערבין דף ל״ה דמזה למדו הקדמונים להניח עירובו בין השמשות דאינו עירוב ושיטת רבינו דשם מטעם דאינה סעודה הראויה מבעוד יום דנאמר דבזה נחלקו רבוותא קדמאי דרבינו סבר דאע״ג דנתגלגל לענין עירוב שהוא רק מד״ס מ״מ אזלינן לחומרא הואיל ובעיקר הדבר הוא על התרומה אזלו לחומרא ד״ז ישתקע ולא יאמר שכל עיקר עירוב הוא מצד שהאדם נותן דעתו ודירתו על מקום פיתא במקום שהניח כשיעור סעודה לאכול ואף כהן המניח עירובו בביה״ק אע״ג דהמאכל מותר מ״מ גם לר׳ יהודא אי לאו דמצי לבוא ע״י אוהל זרוק לאו שמיה עירוב וכיון דהאי תרומה אסורה באכילה תו לא נמשכ׳ דעתו של אדם עלה והוי כמי שהניח דבר שאינו ראוי לאכילה כיון דאסור יהי׳ מצד ספק תו אין דעתו של אדם גרירא בתרה וז״ב.
ובאמת אינו מובן דעת הקדמונים שהביאו ראיה מכאן, אם לא דעל צד הספק היינו באופן שהתרומה טהורה אלא שנאסרה מספק הוי כתרומה לישראל כיון דחזי לאחריני הכא נמי חזי לאינשי דלא מספקא להו [וזה רחוק כיון דלכו״ע מספקא ולא חזי לשום גברא מתורת ספק] ובזה א״ש מה שכתב הרשב״א שאם עירב בה״ש אינו עירוב ורשאי להלך תחום ביתו משום דידוע לן שבזמן זה או בעירוב זה לא יניחוהו חכמים לילך למקום שרוצה לערב תו לא עקר דעתו מתחום ביתו וניחא ליה לקנות את תחום ביתו וכמו דנטמא מבעוד יום אבל ספק אם נטמא העירוב משחשיכה לר״מ ור״י חמר גמל דאם לא נטמא רק משחשיכה הלא כבר קנה לי׳ מקום עירובו ועקר תחום ביתו כי נטמא אח״כ מה מועיל לי׳ ואסור לילך גם לתחום ביתו מספק וז״ב. ויש לנו בזה דברים ארוכים.
וכן אין להביא מראיה זו להיפך דכאן נתיר מהקדמונים שדנו בזה דספק עירוב להקל דז״ב דדוקא כאן שאם התבשיל מועט באופן שהחטים נותנין בו טעם דטכ״ע דאורייתא הלא אז נחמיר בו ונאמר דאסור התבשיל ורק כיון דאינו אלא משהו, הלא חכמים השוו דין משהו בחמץ לדין טעם אבל בעירוב אימת שיהיה הספק בעירוב אינו אלא מדבריהם דמה״ת א״צ עירוב כלל. אכן לאכול התבשיל אם נפלו בכדי נו״ט הוי דאורייתא בודאי השוו חכמים משהו לדין נותן טעם בין אם יהי׳ מודאי איסור בין אם יהי׳ מספק איסור. אם לא באופן דספק הוא אם נפל האיסור התם נפ״מ בין משהו לנ״ט דזה נכלל במה שגדרו חכמים ספק דבריהם להקל אבל היכא שודאי נפל אלא דהוי ספק איסור בזה השוו חכמים דין משהו לדין נו״ט ודו״ק וכ״ז אינו ענין למה שהביא הרב בש״ך סימן ק״י בכללי ספק ספיקא אות י״ט דהיכא דנתגלגל לדבריהם לא מקילין. דתמן הלא הוסר כל האיסור אם תתיר התערובת משא״כ הכא דהדבר שבו איסור תורה נשאר בספיקו להחמיר והתערובות אנו דנין להקל בזה פליגי ההלכות עם התוספות ודו״ק.
ונראה לבאר בזה שמועה בפרק ה׳ דבכורות דאמר רב חסדא ספק בכור שנולד בי ישראל צריך ב׳ מן השוק להעיד עליו כו׳ אלא ספק בכור לר״מ מי מעיד עליו וכ״ת ה״נ דל״ל תקנתא והתנן שהיה ר׳ יוסי אומר כל שחליפין כו׳ ור״מ מחייב וצריך מובן מ״ט דרב חסדא דאיך יעשה במאי דר״מ מתיר ספק בכור במום מי מעיד עליו לדידיה דחשוד על הדבר אינו מעידו ונראה, דנתבונן נא דספק בכור אם הוטל בו מום בידים הלא אינו אסור אלא מדבריהם משום קנסא וא״כ הוי ספק דבריהם ולמה צריך ב׳ מן השוק להעיד לו יהא דהטיל בידים ג״כ יהא שרי וצריך לומר הואיל ומעיקרא הוי ספיקא אם שרי לשוחטו בלא מום וכן עכשיו ג״כ לענין גיזה ועבודה מחמרינן כדין ספק של תורה תו הוי כמו נתגלגל הספק מדאורייתא לדבריהם ואסור לאוכלו אם הוטל בו מום במתכוין ונראה דמאי דמחמרינן משום דקודם שהוטל בו המום הוי אסור לאכול כדין ספק תורה זהו דהוי כאתחזק עליו שם בכור לענין ד״ת ויש לזה מקום אם מחמירין בספק דבריהם היכא דאתחזק איסורא ה״נ יש מקום בזה להחמיר כיון דאתחזק שם איסור על הספק לגבי אכילה קודם שנולד בו המום תו עכשו להתיר מחמת ספק דדבריהם לא אמרו אבל למאן דסובר ספק דבריהם להקל גם היכא דאתחזק איסורא א״כ יש לומר מה מועיל מאי דמחזיקין לי׳ לבכור קודם שנולד בו מום כיון דהשתא הוי ספק בשל דבריהם דהא הוטל בו מום רק מדבריהם אסור לשחטו ולאכלו משום קנסא ואף דיש לחלק בכ״ז מ״מ מקום יש בראש להסביר כן. ולכן רב חסדא סבר כר׳ יוסי דאמר בטמא שירד לטבול בטו״ק וספק טבל כו׳ כיון דאיכא חזקה ספיקו להחמיר ולכך הכא צריך ב׳ מן השוק להעיד עליו, דאם הוטל במכוון אף דהוי ספק דבריהם הא אתחזק עליו שם איסור בכור טרם שנולד בו מום לגבי איסור תורה אבל ר׳ מאיר לטעמי׳ דסבר דבספק טומאה קלה אפילו אתחזק ג״כ טהור וכן בכל מילי דדבריהם. דאמר בפרק בכל מערבין לדידי׳ דדוקא בתחומין דאורייתא, אבל בכל מילי דדבריהם לקולא אף כי איכא חזקה א״כ לא מהני מאי דאתחזק לגבי דאורייתא קודם שנולד בו המום ולכן שרי אף אם הוטל בו מום בידים ודו״ק.
אמנם מה דמייתי רב נחמן נראה דסבר דכאן אין להתיר מטעם דהוי ספק דבריהם, דהא איסור דדבריהם הוא משום קנסא מחמת דעביד איסורא וא״כ פשיטא דקנסוהו אף בספק בכור דחיישי דלמא יטיל בו מום בידים ויעבור על ל״ת דכל מום לא יהיה בו בספק בכור וכמו דחשו חכמים שלא יעבור על ל״ת בודאי בכור כן חשו גם בספק בכור, ולדון על ההטלה עצמה דיהא מותר להטיל בו מום בזמן הזה דלא חזי להקרבה. והוי כבע״מ. הא ר״מ סובר דמטיל מום בבעל מום לוקה ובכור בזמן הזה לא גרע מבכור בע״מ בזה״ב. דהא נאכל בקדושת בכור דאינו נשקל בליטרא ואינו דומה לפסוהמ״ק שנפדו דמותר להטיל בהן מום ודו״ק כי הוא ענין ארוך. ובמכ״ת רבנא המשל״מ פ״ד מהלכות בכורות שחקר בזה אם הטיל מום בספק בכור אי מותר לאכלו וזה לאו מידי. דכיון דקנסוהו חכמים על שעבר דין תורה להטיל בו מום כן יקנסוהו על שהטיל מום בספק בכור דמ״ש דהא עבר על איסור ספק ד״ת וצריך למקנסי׳ שלא להטיל מום בספק בכור ועיין פרק החולץ דף ל״ה דאמר ע״כ לא אמר ר״א אלא משום דפגע באיסור אשת אח דאורייתא כו׳ הרי דספק דבר תורה אם עבר קנסוהו חכמים יותר מודאי דדבריהם שלא הי׳ לו להכניס עצמו בספק איסור אשת אח. וז״ב ופשוט. ואין צורך כאן להך דנתגלגל מספק ד״ת לדבריהם ודו״ק.
ונראה עוד להביא ראי׳ משמועה דפרק כל הבשר דף ק״ט דמייתי שם תנאי דפליגי באפשר לסוחטו אם אסור מדתניא טיפת חלב שנפלה על החתיכה כיון שנתנה טעם בחתיכה החתיכה עצמה נעשית נבילה ואוסרת כל החתיכות כולן מפני שהן מינה דברי ר׳ יהודא וחכ״א עד שתתן טעם ברוטב ובקיפה ובחתיכות ואמר רבי נראין דברי ר״י בשלא ניער וכיסה וד״ח בשניער וכיסה ומוקי לה דר״י וחכמים פליגי בשניער בסוף ולא ניער בתחילה דחכמים סברי אפשר לסוחטו מותר ור״י אסר אף בשניער מתחילה ועד סוף דסבר אפשר לסוחטו אסור ולכן חייש דלמא לא ניער יפה יפה בתחילה וכבר בלעה החתיכה ונעשית איסור ותו אסרה לחתיכות אחרות שהן מינה והיא נעשית איסור בעצם. ופריך דלמא קא סברי רבנן אפשר לסוחטו אסור אלא דלטעמייהו אזלי דמין במינו בטל ולהכי גם בלא ניער מתחלה החתיכות מותרות ומשני כיון דבאו חכמים לחלוק על ר״י רק במאי דאסר שאר חתיכות הא באותה חתיכה בלא ניער מתחלה לא פליגי דאסורה א״כ גם בניער מתחלה לא נזכר בדבריהם להתיר אותה חתיכה ואימור אסרי חתיכה זו אף בניער מתחלה שמא לא ניער יפה יפה וא״כ מאי אמר רבי דנראין דברי חכמים בניער מתחלה דלא חיישי שמא לא ניער יפה הלא דבר זה לא נזכר כלל בדבריהם דמתירין בניער מתחילה אותה חתיכה עצמה כמו דבלא ניער רק לבסוף תאמר דאוסרין אותה חתיכה ולא פליגי אלא בשאר חתיכות וע״כ דרבנן סברי דגם אותה חתיכה מותרת בניער לבסוף ואפשר לסוחטו מותר.
והנה רבוותא קדמאי הקשו בע״ז שלהי השוכר דפליגי רב ושמואל עם ריו״ח ור״ל אי מין במינו בטל בכל האיסורים או לא דלמה לא הזכירו פלוגתת התנאים ר׳ יהודא וחביריו ויאמרו הלכה כר׳ יהודא או לא ותירץ הריטב״א בחידושיו דבאמת סברי רב ושמואל דאף דרבנן חלוקים על ר׳ יהודא דיוקא מדאורייתא פליגי הא מד״ס סברי רבנן דבכל האיסורים מין במינו לא בטיל להחמיר ולא אשכחן דפליגי עליה רק לענין קדשים שדם בטל ואינו ראוי לזריקה בפרק כל התערובת וזו שיטה מחוורת וא״ש מה דמייתי שם תניא כוותי׳ דרב ושמואל כו׳ דפליגי במילתא חדתא. וניחזי. דא״כ שמואל דסבר אפשר לסוחטו מותר מנא ידע למיפלג על רבי ורבי יהודא דסברי בהדיא דאעפ״י דנסחט אסורה, דאימור טעמא דחכמים דפליגי על ר׳ יהודא הוא דאזדו לטעמייהו דסברי מין במינו בטל וסברי דאף מדרבנן מיבטל, ורבי סבר דלא חיישינן שמא לא ניער יפה יפה משום דסבר דמין במינו בטל מן התורה אלא מדבריהם לא בטיל ולכך בלא ניער מתחילה שאר חתיכות אסורות מדרבנן, ובניער מתחילה הלא כיון דעל שאר החתיכות אינו רק ספק דרבנן מותרות דמה״ת בטלי ברובא, ואותה חתיכה עצמה הלא עליה הוי ספק דבר תורה וספיקא להחמיר וחיישינן שמא לא ניער יפה, וא״ש דמה דאמר ונראין דברי חכמים בשניער היינו כדבריהם בלא ניער מתחלה שהן מתירין רק חתיכות האחרות כן מתיר בשניער בתחילה הא אותה חתיכה עצמה אסורה אף בשניער מתחלה דספק שמא לא ניער יפה וזה הוי אוקימתא מחוורת. ובאמת אשכחן לרבנן ביבמות דמוקי בדף פ״ב רישא בטומאת משקין דרבנן ובזה פליגי ר׳ יהודא ורבנן אם בדרבנן בטל מין במינו בנימוחה יעו״ש ולכאורה נראה לפרש ג״כ דר׳ יהודא דסובר דמין במינו לא בטיל מן התורה לכן גם בדרבנן סובר דלא בטיל אבל רבנן סברי דרק מדרבנן לא בטיל לכן בטומאת משקין דמדרבנן מיבטל בטלה. [אבל זה דחוק לפרש דפליגי דר״י סבר בפסחים דף ט״ז דמשקין מטמאין כלים מן התורה, ות״ק סבר דמשקין מטמאים אחרים רק מדברי סופרים, זה דוחק כיון שלא נזכר אופן הטומאה איך הוא רק הגמרא נקטה אופן דהוי טומאה דדבריהם ודו״ק]. וע״כ דאי מין במינו לא בטיל מדבריהם ואותה החתיכה אוסר רבי שמא לא ניער יפה יפה אף בניער מתחילה דהוי ספק תורה תו כיון שחלו שני הספיקות כאחד על החתיכה עצמה ועל שאר החתיכות א״כ כיון דאתה מחמיר על אותה חתיכה עצמה מפני שהוא ספק ד״ת ותאסור אותה חתיכה שמא לא ניער יפה יפה תו צריך לאסור גם שאר החתיכות אע״ג דלדידהו לא הוי אלא ספק דבריהם. דאל״כ הא איכא ברייתות החלוקות לרבנן במין במינו אי בטיל מדרבנן או לא בפרק השוכר את הפועל ויוקים בזה פלוגתא דרבי ורבנן. וזה ראי׳ נכונה לדברי רבוותא בתוספות בזה.
אמנם נבחר לשיטת הריטב״א איך מוקי רב ושמואל הא דקתני במשנתינו זה הכלל מין במינו במשהו כו׳ לרבות כל איסורין שבתורה אם כן משנה דסוף פרק ב׳ דערלה חתיכה של קדשי קדשים ש״פ ושל נותר כו׳ אסור לזרים ומותר לכהנים בשר קדשי ק״ד כו׳ שנתבשלו עם בשר התאוה כו׳ ומותר לטהורים אמאן תרמייה הא מין במינו ומיבטל בטלי אולם ממשנה זו הקשה הפלתי לרב אשי דהוי סלקא דעתיה בפרק הערל פ״ב דחתיכה של חטאת לא בטלה כי נתערבה במאה חתיכות של חולין משום דהוי דבר שיש לו מתירין דיכול לאוכלה כהן א״כ אמאי בטלה חתיכה של קדשי קדשים כי ליכא כדי נתינת טעם הלא יש לו מתירין לכהן, ומזה הביא ראיה דטעם בטל בדבר שיש לו מתירין. אמנם אין זו ראיה, כי משנתינו אפשר דמיירי דלגבי החתיכה של קדשי קדשים יש מים שנתבשל ויש רוטב שאין בו בנותן טעם אלא דלגבי צירוף החתיכות של קדשי קדשים וק״ק אין בהם לבטל א״כ אמרינן לגבי מין במינו או לגבי דבר שיש לו מתירין סלק מינו כמו שאינו ושא״מ מבטלו להחתיכה של קדשי קדשים בסיפא ולחתיכה של פגול ונותר ברישא ולכן תני בנתבשלו דאיכא רוטב רכה וז״ב.
אמנם דע דלפי מה שכתב רבינו נסים בשמועה דזרוע בשילה בהא דאמר רבא לא נצרכה אלא לטעם כעיקר דבקדשים אסור כו׳ דהפירוש דקאי לר׳ יהודא דמין במינו לא בטיל דאם טעם אינו כעיקר תו לא ע״י טעם הבלוע גמרינן מדם הפר והשעיר דמין במינו לא בטיל ודוקא גופי׳ דאיסור הנתערב בזה אמרינן דלא בטיל א״כ יש לומר ראי׳ שלנו באופן יותר חזק לולא דברי הריטב״א, דכבר פירש רש״י בפרק אלו עוברין דף מ״ה דרבנן דסברי בכותח הבבלי פטור משום דס״ל טעם כעיקר דרבנן ולא ילפי מגיעולי עכו״ם דחידוש הוא כו׳ א״כ לדידהו טעם הנתערב במינו כיון דטעם לאו כעיקר בטל מה״ת א״כ קשה לוקים לר״י ורבנן דפליגי אם מין במינו בטל ועל חתיכות האחרות ורבי סבר טעם לאו כעיקר להכי טעם הנתערב במינו כיון דאין כאן גוף האיסור בטיל מן התורה ורק מדברי סופרים טעם כעיקר ולא בטיל במינו משו״ז כי ניער וכיסה בתחילה דהוי ספק שמא לא ניער יפה ולגבי אותה חתיכה הוי ספק דאורייתא ולחומרא ולגבי חתיכות אחרות הוי ספק דרבנן ולקולא ולכן מותרות האחרות וכדברי חכמים ממש וזה ראיה יותר חזקה למבין דהיכא דנתגלגל לדרבנן מחמירין גם בדברי סופרים ודו״ק.
ודע דלפי דברי רבינו נסים שהבאתי יש לומר דכפי מה שפירש הריטב״א דלרב ושמואל אף לחכמים דפליגי על רבי יהודא מין במינו לא בטל זהו דווקא בגוף האיסור שנתערב, הא בטעם כיון דשלא במינו אינו אוסר אלא מדבריהם, לכן כי נתערב במינו מיבטל בטיל אף מדבריהם. כיון דמה״ת מין במינו בטיל. ואעפ״כ הך משנה דערלה לא ניחא בזה לומר דשם טעמא בעלמא דבקדשים גלי רחמנא בחטאת ובמנחה דטעם כעקר ותו אין סברה לאיפלוגי בהו במין במינו בין נתערב גופו וממשו לנתערב טעמו.
ובזה א״ש מה דאמרינן בפרק כל הבשר מכדי רב כמאן אמר לשמעתי׳ כ״ר יהודא. דהא להריטב״א רב סבר אליבא דחכמים דפליגי על ר׳ יהודא דמין במינו לא בטיל מדרבנן. ולפ״ז ניחא דכיון דטעם לאו כעיקר סברי רבנן דטעם מיבטל בטיל אפילו מדרבנן דכמו דלר״י נחית דרגא דבנתערב גופו הוי מה״ת דלא בטיל ובנתערב טעמו ולא ממשו לא מיבטל מדרבנן ה״נ לרבנן דבנתערב גופו הוי דרבנן דלא מיבטל במינו. נחתו דרגא דבטעמו הנתערב במינו מיבטל אף מדרבנן. וזה ישר.
אולם בפרק כל שעה דרב סבר דחמץ במינו במשהו משום דלטעמיה בע״ז קאי כדאמר בגמרא ושם אף בקדירות אמר דאם ישהינהו אחר הפסח ויעשה במינו יהא אסור במשהו אעפ״י שהבליעה מן הקדירות אין זה ממש אלא טעם, ומוכרח דהא דאמרו בע״ז דכל האיסורים שבתורה במינן במשהו הוא אף באין בתערובות רק טעם לבד וא״כ קשה טובא הא דכל הבשר דאמר מכדי רב כמאן אמר לשמעתיה כר״י. ואפשר לומר דדוקא גבי חמץ דסבר דאיתרבי מכל מחמצת לא תאכלו לרבות תערובת חמץ לטעם כעיקר וא״כ כיון דטעם כעיקר תו לא שני בין נתערב גוף החמץ לנתערב טעם החמץ אף במינו שלא להבטל משא״כ בשאר איסורין דלא ילפינן מחמץ ודו״ק.
והנה רבינו לא זכר טעם ההלכות, דלענין התבשיל איסור משהו מדבריהם וספיקו להקל מפני שרבינו כתב בטעמא דחמץ אוסר במשהו משום דהוי דבר שיש לו מתירין ואמר רב אשי בריש ביצה ספק נולדה ביו״ט אסור משום דהוי דבר שיש לו מתירין וכי נתערבה באחרות אפילו באלף לא בטיל הרי דספק דדבריהם ג״כ להחמיר בדשיל״מ לכן כתב משום שהדגן שלא נתבקע אינו אלא מדברי סופרים מקילין בנתערב שלא במינו דבכל דשיל״מ שלא במינו אינו אוסר אלא בנותן טעם ואולי גם במינו הקילו מפני שזה חשש רחוק לומר שנתחמץ ולא מתורת ספק, דספק אסור בדבר שיש לו מתירין. ויעויי׳ באור זרוע בפי׳ הפיוט לשה״ג מה שכתב בזה. ודו״ק.

אין לשין בפסח עיסה גדולה שמא תחמיץ אלא כשיעור חלה בלבד.
הרא״ש כתב בהיכא דעבר ולש יותר נ״ל להתיר, ששיערו דיותר מקב אין הידים מספיקות להתעסק בהו מתוך גודלה, ומ״מ כיון שאפילו אם לא נתעסקו בה כלל אינה אסורה אלא עד מיל זה העסק שמתעסקים בה אעפ״י שאין כדאי לא גרע ממה שלא יתעסקו בה כלל. עכ״ד וזה אינו מוכרע לפי מה שכתב בסידורו וז״ל. כ״ז שעוסקין בבצק אינו בא לידי חימוץ אבל אחר שנתעסק בה ונתחממה תחת הידים אם יניחוה בלא עסק מיד יחמיץ וכן קבע מרן בשו״ע א״כ מקום יש לומר דהיכא שלש שיעור גדול יותר מקב אז העיסה מתחממת מעסק הידים ואין סיפוק בידו להתעסק עסק המועיל לעכב כח החימוץ וא״כ נתחמץ אף בלא שיעור מיל ודו״ק. ומה שהביא מלחם הפנים שנילוש שני עשרונים כבר השיבו דזריזין שאני וכמו שאמרו לענין דנילושין בפושרין דף ל״ו, ואע״ג דלחם הפנים לישתן ועריכתן בחוץ כבר פירשו בתוספות פרק כל המנחות ב״מ דף נ״ה דטעמא דציבור שאני וכמו שאמרו גבי לתיתה במנחת העומר, ואעפ״י שכתב רבינו בפרק י״ב מהלכות מעשה הקרבנות החיטין של מנחות אין לותתין אותן כו׳ אבל מנחת העומר הואיל ושל צבור היא לותתין אותה כו׳ ולא כתב לחם הפנים הרי דלחם הפנים ג״כ אין לותתין אותה, הוא דאיתא במסכת מנחות סוף פרק אלו מנחות נקמצות סולת ואפית אותה מלמד שנקחית סולת מנין שאפילו חטין ת״ל ולקחת כו׳. הותר לקנותו מן החיטין כדי שיביא לחם בזול יותר משאם היו לוקחין סולת מן התגר כו׳ לשון רש״י. הרי דעיקר מצוה לקנות מן התגר סולת א״כ אין שייך לומר על לתיתה שבזה ציבור שאני כיון שנקחית מן התגר ודווקא גבי לישה דאיהי לאחר הקנייה שקנו הציבור דסולת היו קונין שפיר שייך לומר ציבור שאני ולא אמרו רק בעומר שנקצרת לשם עומר בציבור א״כ הלא תמיד לתיתה דידה מסורה לציבור, דמצא קצור קוצר לשמה, אבל הלישה שתמיד היא אצל צבור ומצותה בצבור גם גבי לחם הפנים ודאי צבור שאני, והמקו״ח לא דק בזה. סי׳ תנו׳.

אין שורין את המורסן ומניחין לפני התרנגולין שמא יחמיץ.
הנה במגן אברהם סימן תנ״ד האריך בקליפת חטים אם מחמיץ עיי״ש שכתב שיש מורים מקילין בקליפה הנקרא שפרייער כו׳ ובאמת זה מפורש ברש״י, ריש פרק העור והרוטב שומרים לטו״ק חיטה בקליפתה ופירש״י קליפה הוא שומר לאוכל והיא קליפה החיצונה החופה אותה בעודה שיבולת אבל הנושרת כשכותשין אותה במכתשת אוכל גמור הוא הרי דקליפה הנושרת במכתשת אוכל הוא ומחמיץ בודאי, והוא הנקרא סובין כמו שפירש״י סוף כלל גדול יעו״ש, והקליפה שבעודה שיבולת לא הוי אוכל כהי״מ.
אמנם במנחות פרק רבי ישמעאל דף ע׳ מוכח דבחיטה קליפתה ראויה לאכול והויא אוכל עצמה ומצטרפת לאוכל שלא מדין שומר לכן אף יבישה מצטרפת, משא״כ קליפה דשעורין אינה ראויה לאכול ורק מדין שומר אתי עלה וכשהיא לחה, אלמא בקליפה החופה לחיטה בעודה שיבולת ג״כ הוי אוכל ובת חימוץ הואי. וכן מוכח להדיא במשנה פ״א טבול יום משנה ה׳ השעורה כו׳ בזמן שהן קלופים והחטה בין שאינה קלופה ועיין ר״מ שם [ולפלא כי הר״ש לא זכר כלל דברי הגמרא במנחות דביבשין לא הוי שומר] ולפ״ז הא דאמר בפרק כל שעה אין לותתין שעורין בפסח שעורין הוא כו׳ לא מיבעי קאמר, לא מיבעי חטין כיון דאית בהו צירי עיילי בהו מיא כו׳ הו״מ למימר לא מיבעי חיטין דהקליפה שעליהם אוכל הוי ובת חימוץ היא אסור אלא שעורים דהקליפה לאו אוכל הוי ג״כ אין לותתין. וכי פריך מ״ש מנחת העומר משאר מנחות בלותתין לא מתרץ דעומר בא מן השעורין דקליפתן לאו בת חימוץ הוי, דחזינא לענין לתיתה להיפך גבי מצה, דחטים שרי ללתות ושעורים אין לותתין כדתניא בברייתא ולכך לא מתרץ דשאני חיטי דאית בהו צירי דחזינא גבי פסח איפכא דשעורים אסור ללתות משום דרפי וחיטים שרי דשרירי ודו״ק.

וכן מותר ללוש העיסה במים ושמן או דבש כו׳ או לקטף בהן וביום הראשון אסור ללוש ולקטף אלא במים בלבד לא משום חמץ אלא כדי שיהיה לחם עוני.
הנה בגמרא לא נזכר אלא שאין לשין ביין ושמן ודבש, אבל לא נזכר שאין מקטפין ומנ״ל לרבינו הא. וראיתי לבה״ג שכתב דאפילו לקטופי אסור במי פירות בלילה ראשונה וידוע כי דבריו המה דברי גאוני קדמאי ואולי עליהם סמך רבינו. אולם בעיקר דינו פליג רבינו לקמן פ״ו הלכה ה׳ דבמי פירות אדם יוצא י״ח ועיין מלחמות שהאריך בזה ואכ״מ.
והנה במכילתא פ׳ בא איתא ומה ת״ל לחם עוני שלא ילוש לא ביין ולא בשמן ולא בש״מ אבל הוא מקטף בכולן הרי לכאורה מפורש דבקיטוף מקריא לחם עוני, אולם זה אינו, דת״ק הוא רי״ש אמר שם משמע מוציא את אילו ומביא האיספוגנין והדובשין והאסקרטין וחה״מ ואשישה ת״ל לחם עוני דברי רי״ש וחכ״א יוצא בהם ובמע״ש, ומה ת״ל לחם עוני שלא ילוש לא ביין כו׳ אבל מקטף הוא בכולן. וטעמא דילהו דיוצא באשישה וכי״ב משום שהם נילושים בעניות, רק אחר הלישה נערכין בעשירות, ה״נ בקיטוף שהוא אחר הלישה שפיר דמי לקטף בהן. אבל הלכה כת״ק דאף באשישה אינו יוצא א״כ ה״ה בקיטוף ביין ושמן כו׳ וזה היה נכון. אך הא דדובשין וסופגנין ואסקרטין וחה״מ איתמעטו גם מחלה דבעינן לחם ואינהו לא נקראו לחם רק הא דאינו יוצא באשישה איתמעט מעוני דמילתא דעשירות היא וזה לא הביא רבינו כלל אלא שכתב שאין לשין בפסח עיסה גדולה שמא תחמיץ וזה אינו ענין להך דאשישה וצ״ע בכ״ז.
אמנם לענ״ד יתכן דרבינו מפרש דהך ואעפ״י שאין לשין מקטפין בו רבי עקיבא אמר לה וביו״ט ראשון קאי דמקטפין שאינו בעשירות, וחכ״א את שלשין בו מקטפין בו ואת שאין לשין בו אין מקטפין בו [פסחים ל״ו] דכיון דאין לשין ביו״ט ראשון בשמן משום דהוי מצה עשירה ה״נ אין מקטפין בהן דבעינן לחם עוני. והא דקאמר הגמרא אתאן לת״ק הוא פירוש לפום ס״ד דלא ידע דביו״ט שני לא בעינן לחם עוני רק ביו״ט ראשון. וזה נכון יותר דלא ליפוש פלוגתא דאל״כ ת״ק סבר דאין לשין אבל מקטפין ורע״ק סבר דלשין וחכמים אסרי גם בקיטוף ור״ג סבר דישרף. אבל אם נפרש דאם מצה עשירה הוי פליגי א״ש. ואעפ״י שמדברי בה״ג מוכרח דפירש גם למסקנא קאי פירוש דגמרא אפשר דנפ״ל דאין מקטפין בלילה ראשונה גם במי פירות מדלא מוקי הגמרא הך ואעפ״י שאין לשין מקטפין לרע״ק וביו״ט ראשון ודו״ק.

ירושלמי פרק ואלו עוברין הלכה א׳ רשב״י בשם רב קדירה שבישל בה חמירה לא יבשל בה מאותו המין אלא לאחר הפסח, הא ממין אחר מותר ובלבד לאחר ג׳ תבשילין כשם שהוא בטל על שא״מ כך יבטל על מינו כו׳ ובעיטור מפרש דקאי לאחר הפסח. איך שיהי׳, סובר דבמינו במשהו ושלא במינו בנותן טעם. ולאחר הגעלת ג׳ תבשילין לא נשאר רק משהו ולא גזר שלא במינו אטו מינו דלא כתלמודא דילן. והא דקאמר הירושלמי בתרומות תני רחב״ש קדירה שבישל בה תרומה מגעילה ג״פ בחמין ודיו פירוש אף להשתמש בה במינו אחר כך, וא״ר בא ואין למדין ממנה לענין נבילה דבנבילה אסור להשתמש בה אח״כ במינו כו׳ דנבילה דאורייתא. ובזה א״ש מה דמקשה מהא דתניא הרכינה ומיצה הר״ז תרומה ולא קא מסייע לי׳ מרישא דקתני המערה מכד לכד נוטף ג׳ טיפין ונותן לתוכו חולין שהפר״ח והגר״א ביורה דעה סימן קכ״ב הביאו מזה ראיה לרשב״א דבכלי שדרכו להשתמש בשפע כו׳ ולפ״ז א״ש דהו״מ לשנויי דנותן לתוכה חולין ממין אחר ואיהו קא מקשה כיון דהרכינה ומיצה כו׳ א״כ משהו איכא ואיך מותר להשתמש במינו ופשוט.
והנה בריטב״א לחולין הביא בשם רבו הרא״ה שדן למעשה דבכלי שאינו בן יומו דגזרו אטו בן יומא היינו דווקא היכא דאיסורא בלע משא״כ גבי כף חלב דהיתרא בלע, ואייתי ראיה מהך דשמואל דקאמר דמשהי לאחר הפסח ועביד בין במינן כו׳ משום דחמץ היתרא בלע. ולפ״ז אפשר דסברת הירושלמי דקאמר בתרומות דבנבילה אסור לבשל בה משום דגזר אטו מינו או קודם הגעלת ג׳ תבשילין משום דהתם איסורא בלע ולכן בכאן גבי חמץ דהיתרא בלע לא גזרו חכמים ושרי לבשל בה שלא במינו. ורמב״ן בספר הלקוטות כתב דמה״ת לא נשאר רק משהו ואיהו ג״כ אינו יוצא ע״י בישול שכל מה שעתיד לצאת כבר יצא רק חכמים גזרו. נמצא לפי שני האופנים מסולק קושית הש״ק על הפוסקים ודו״ק.
השאג״א בסימן צ״א חקר בחמץ שב׳ ישראלים שותפין בו והאחד מכר חמצו והשני לא מכר חמצו וחלקו אחר הפסח. פירוש דבריו דידוע דהיכא דלקח אדם מהקבוע אם הוא ישראל אסור ואם עכו״ם מותר משום דחלות הספק אינה כשהוא ביד העכו״ם אלא כשבא ליד ישראל והוי כפירש מעצמו, וכן לדמיון הכא בחמץ שישראל ועכו״ם שותפין בו דכל זמן משך השותפות הרי וודאי שותפים הם בכל חיטה וחיטה כשהן חולקין אמרינן דאין ברירה דאפשר שגם מקודם הי׳ עומד להתחלק רק שבאופן אחר הי׳ מתחלק וא״כ אפשר שלא הגיע לכל אחד רק חלק חבירו ולפ״ז אימת בא הספק בשעת חלוקה ושעת החלוקה אין לנו עסק כלל עם חלק הנכרי וכל הספק הוא על חלקו של ישראל ואמרינן להקל דאין ברירה וחלקו הוא של עכו״ם ומותר. וכי בא אח״כ אחד וקנה חלק הנכרי [אחר החלוקה] אמרינן להקל דיש ברירה דכבר נפסק הדין של ישראל בעת התהוות הספק ועל הישראל אין לנו עכשו שוב לחקור. אבל הכא שבשעת החלוקה היה של שני ישראלים והספק חל על שניהם כאחד א״כ א״א להתיר בשניהן וע״כ תולין במקולקל והוה״ד בישראל ועכו״ם שותפין וקנה ישראל חלק עכו״ם קודם החלוקה ג״כ הדין כך אכן זה אינו מצוי ולכך נקיט מילתא דשכיחא וזה מתבאר בדבריו סימן פ״ט והאחרונים שהשיגו עליו לא דקו בזה.

הה״מ. וכתבו ז״ל שאפילו מלא הקדירה גחלים והסיקה אינה מוכשרת.
טעמי׳ דחייס עלייהו דלמא פקעי כיון שהיסקו מבחוץ, ועיין ברא״ש שכתב בהיסק גדול דכיון דהכניסו להיסק כזה ודאי לא חייס עלייהו דילמא פקעי. וראיתו מזבחים דפריך וליהדרי׳ לכבשונות כבר כתב רבינו נסים דאין שבות במקדש, ובפרט דבזריזין ובמקום זריזין. אך יש להביא ראי׳ מחולין דף קכ״ג דבטלית טבולת יום מיגו דלא חס עלה ואטבלה לא חייס עלה וקרע לה רובה, וזו סברת הרא״ש ממש ועיין תוספות יום טוב כלים פרק י״א משנה ג׳ ד״ה מן הקצוצות שכתב כסברא זו.